פרשת בשלח, שיאים בחיי העם

פרשת בשלח עוסקת באחד השיאים המרכזיים בחייו האמונים של עם ישראל, נס קריעת ים סוף ובעקבותיו שירת הים. באותה פרשה, קיים שיא נוסף והוא מלחמת ישראל בעמלק.
בין שיאי גאות אלו, משובצים איי שפל רבים. רצון לחזור מצריימה, הרצון למים, ללחם ולבשר (למרות המקנה הרב שהיה להם).
המשותף בין כל נקודות שפל אלו הינו הטרוניה שהפכה להיות טבעו של העם.
הרמב"ם מסביר, כי לאחר הוצאת ישראל ממצרים, החל השלב הארוך והמייגע של הוצאת מצרים מישראל.
כאשר במהלך הבריחה פרעה רודף אחריהם עם צבא גדול. אמנם ישראל מונים 600,000 גברים שזה קהל עצום אך מול מצרים רוחם נמוכה. פרעה ריכז צבא עצום של 600 טנקים של אותם ימים, אפשר להבין מדוע ישראל מרגישים שחרב חלומם והם מעדיפים לחזור למצרים המוכרת.
משה עונה להם "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", בתפיסתו של משה, ממשיך פה התהליך הניסי הגלוי והמוחלט בו הקב"ה עושה הכל ועם ישראל מחרישים ופסיביים. בפסוק הבא ה' עונה למשה (יד׳ טו׳) "ויאמר ה׳ אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו". לכאורה מה הבעיה עם אמירתו של משה? הרי העם הינו פסיבי לחלוטין, ועדיף שיחריש או יתפלל ויתן לקב"ה לחולל את הנס, הרי בנפשו הוא עדיין עבד.
אלא כנראה שהקב"ה לא מקבל גישה זו, אמנם התהליך להבריא את העם ארוך וייקח ארבעים שנה אך כבר באתגר הראשון של ישראל מחוץ למצרים רוצה ה' שתהיה השתדלות של ישראל. לכן פונה ה׳ אל משה- אל תמשיכו להתפלל בלבד, פה צריך שבני ישראל ייקחו עצמם בידיים.
כשישראל באים לתוך הים "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" יש את הראשון שמאמין, מעז וקופץ. התנאים חלוקים האם השבטים התנדבו להוביל ולקפוץ למים, או ההיפך, הם נרתעו מכך עד שקפץ נחשון משבט יהודה.
הגמרא מקבלת את הפירוש השני, היה צריך את נחשון הראשון שיפתח את המעצור והחסימה ויקפוץ ראשון לים.
אחרי שישראל התגברו על הפחד ועל המחסומים, הם עם מספיק בטחון עצמי כדי לעמוד בבוקר שאחרי השמדת מצרים, ולהשתתף עם משה בשירת הים.
בהמשך תהיינה נפילות רבות, אולם במבחן הקרבי שהיה רק מספר שבועות אחר כך, עם ישראל כבר היה שונה.
במלחמה בעמלק יש לא רק השתדלות אלא כבר הובלה ממש של ישראל בקרב.
למרות רגעי השפל עם ישראל מתחיל לגבש אופי, עצמאי ונחוש, ומתחיל לזהות בתוכו את אותם מנהיגים צעירים, דוגמת נחשון. אותם מנהיגים שיובילו את העם ארבעים שנה במדבר.