פרשת "משפטים", שקרים שוחד ופסקי דין

בהמשך ישיר למתן תורה בהר סיני, עוברת התורה מיד לפירוט ההלכות והנורמות החברתיות. לכאורה היה ניתן להניח שהפרשה תתחיל בדינים שבין האדם למקום, אולם התורה בוחרת להתחיל דווקא בנורמות ובנושאים שבין אדם לחברו, וגם שם להתחיל מדיני עבד.

הפרק הראשון עוסק במצב בו יש יחסים משפטיים בין בני אדם. גניבה, נזק, עבדות ועוד. החלק השני עוסק ביחסים בין אנשים אך ללא קשר משפטי. בחלק זה הענין הוא בין האדם לעצמו ולערכיו , בעיקר עליו להבין שהכסף לא באמת שייך לאדם, אלא ניתן לו במזל/ פיקדון ולכן אנו נדרשים להרבות בצדקה וגמילות חסדים.

לאחר מכן עוברת הפרשה למהות המשפט העברי ומתמקדת בשני דגשים לשופט בעיקר אך גם לאדם הפשוט. הראשון "מדבר שקר תרחק"  והשני "ושוחד לא תקח כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים"( כג׳ ח׳).

בשני התחומים יש אי בהירות. מדוע משקר ההנחיה היא להתרחק ולא שוללת באופן מוחלט כפי שמופיע בויקרא יט׳ יא׳ "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו"?

השאלה השנייה היא בנושא שוחד. מדוע הדגישה התורה קבלת שוחד, ולא גם מתן שוחד שאסור במסגרת "לפני עיור לא תתן מכשול"?

לדעת רוב הפרשנים הביטוי להתרחק מהשקר מגדיל ומרחיב את האיסור. על השופט לרחוק מכל מה שיש לו ריח של שקר ועלול להוביל לשקר.

ניתן להוביל קו אחר בפירוש פסוקים אלו. השופט העברי לא נדרש לשפוט לפי חוקים נוקשים. הוא נדרש להבין את המציאות, את ההקשר להלכה ואת מצבם של בעלי הדין. לכל אחד מבעלי הדין יש את האמת שלו, קשה לעיתים לברור את האמת ואת השקר.

אומרת התורה לשופט, עליך להתרחק מכל מה שיש לו ריח של שקר. בזיקוק העובדות עליך להגיע להחלטה ברורה על אמת אחת ויחידה. מכאן להבנת המציאות של השופט ולפסק הדין שצריך להיות חד וברור. אולם בבואו לגזר הדין ולעונש אותו רוצה לגזור, עליו להיות עם החמלה ועם השלום שלעיתים דוחים את האמת. בגזר הדין אין מצב בו יקוב הדין את ההר. פה צריך לעיתים להתרחק דווקא מהאמת בשביל השלום.

לגבי שוחד, התורה מלמדת כי את התחלת הסיפור יוצר המקבל. אם ברור לכולם מהתנהגות הפקיד או איש הציבור כי הוא לא ייקח שוחד , אף אחד לא יציע לו שוחד. אם הפקיד או המנהל מאפשרים קומבינות והעדפות, הרי שמהר יימצא מי שיציע לו שוחד.

כדי למנוע שוחד לא צריך לטפל בנותני השוחד בלבד. צריך שהמערכת הציבורית תהיה מוסרית באופן שלא ייווצר פוטנציאל לשוחד.